מדגסקר היפה היא מדינת אי באוקיינוס ההודי, אטרקציה תיירותית שגילו אותה הישראלים ממש לאחרונה, אך מוכרת על ידי תיירים מכל העולם מזה לא מעט שנים. היא מתגאה בעולם עשיר ומגוון מאד של חי וצומח, כאשר חלק מהצמחים ומבעלי החיים שבה לא ניתן למצוא בשום מקום אחר על פני כדור הארץ. עם אוכלוסייה של כמעט 30 מיליון תושבים, למדגסקר יש תעשייה חקלאית מבוססת, הודות לאקלים המגוון והאדמה הפורייה מאד שלה. מלבד היותה יצרנית של גידולי יסוד, כמו תירס, קסאווה ואורז, היא הופכת לאט לאט לאחת היצואניות המובילות בעולם של פולי קקאו וגם ווניל איכותי.
בעוד שהחקלאות מהווה את עיקר כלכלת מדגסקר, היא נחשבת כיום ככוכב עולה בתיירות בשל יעדי החופשה הנסתרים שלה ואתרי הנופש הייחודים שלה, כולל האטרקציות הרבות שיש לה להציע, כמו Tsingy de Bemaraha, כמו Ile Sainte Marie, כמו Andringitra National Park ועוד רבים ונוספים.
מה שרוב האנשים לא יודעים הוא שההיסטוריה של מדגסקר צבעונית ומרתקת כמו שפע הצמחים, החיות והמקומות יוצאי הדופן שבה. והיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מכל מקום והיא דרך ללמוד עליו לעומק ולהכיר אותו קצת יותר טוב.
קופצים אחורה בזמן
בהתבסס על ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בה ובסביבתה הקרובה, מדגסקר לא היתה מיושבת עד שנת 700 לספירה, כאשר אנשים ממוצא מערבי מלאו-פולינזי הפליגו מדרום מזרח אסיה על סירות קאנו והקימו יישוב באי. מומחים טוענים כי זו הסיבה מדוע למרות שמדגסקר נמצאת במרחק של כמה מאות קילומטרים בלבד מיבשת אפריקה, השפה המלגזית המקומית מלאה בשינויים דקדוקיים ואלמנטים פונטיים הדומים לשפור המדוברות בדרום מזרח אסיה, במיוחד על ידי תושבי פלאו, בורנאו, סומטרה וסולאווסי.
בהתחשב בעושרו של האי בכל הקשור למשאבי הטבע שבו, אותו יישוב קטן שהוקם בה גדל עם הזמן ותושביו נישאו עם תושבי היבשת האפריקאית, שהגיעו כעבור זמן מה. הם גם החלו לסחור עם יורדי ים בספינות חולפות, שרובן הגיעו מהמזרח התיכון, בערך בשנת 800 לספירה. יתרה מכך, ההיסטוריה העממית המקומית מספרת שמדגסקר הפכה פעם אפילו לתחנת ביניים עבור סוחרים ושודדי ים כאחד, שחיפשו מקור חדש למזון ומים ככל שחלפו השנים. יש גם טענות שפעם היא היתה הנמל המועדף על הימאי הסקוטי שהפך לפיראט, קפטן וויליאם קיד, בגלל מגוון הציוד של שבאי.
הגעתם של האירופאים
האי שהפך למדגסקר המודרנית היה כמעט ולא מוכר על האירופאים, עד אשר זוהה על ידי ספינה פורטוגזית בדרכה להודו במאה ה-15. אומרים שהאירופאי הראשון שעלה על האי היה דיוגו סוארס, נווט פורטוגלי, שספינתו עצרה בחופיו מדגסקר בשנת 1543 כדי להצטייד באספקה. כמה מקורות מציינים גם שרוחות חזקות העיפו את הספינה שלו ממסלולה, לעומת זאת, ואילצו אותו לעגון באי. בין אם סוארס באמת התכוון להגיע למדגסקר ובין אם לאו, מאמינים שעל שמו נקראת העיר Diego Suarez, המכונה גם Antsiranana, בירת מחוז Diana.
הידיעה על קיומו של האי התפשטה במהרה ולא חלף זמן רב עד שהגיעו בתחילת המאה ה-16 מיסיונרים פורטוגלים, שרבו להביא את הנצרות לתושביו. צרפתים ובריטים שרצו להקים יישובים משלהם באזור, הלכו בעקבותיהם.
ממלכות סקאלווה (Sakalava) ומרינה (Marina)
לפני שצרפת השיגה שליטה מלאה במדגסקר, בשנת 1867, מדינת האי נשלטה על ידי שליטי שבטים, במאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-18. שושלת סקאלווה שלטה ביערות של האזורים הצפוניים והמערביים, בעוד שלמשפחת מרינה היה את הכוח וההשפעה בשדות האורז של הרמות המרכזיות.
שלטונו של המלך רדאמה הראשון (King Radama I)
כאשר הפטריארך של שבט מרינה, Andrianampoinimerina, הזקן וחלה, הוא העביר את מלכותו לבנו, רדאמה הראשון, שיש המספרים שהיה בן 18 בלבד באותה התקופה. על פי ההיסטוריה המקומית בעל פה, המשאלה האחרונה של Andrianampoinimerina לבנו רדאמה הראשון לפני מותו בשנת 1810 היתה שהוא רוצה ששדות האורז שלהם יגיעו עד חופי הים. המלך החדש, רדאמה הראשון, חשש שהסקאלאבים יראו בגילו הצעיר ובחוסר ניסיונו הזדמנות לצאת למתקפה נגד עמו, ולכן כרת ברית עם המתיישבים הבריטים שקבעה כי הוא, מצידו, יאפשר להם להטיף לנרות באי, והם מצידם – יעזרו לו לכבוד את יריביו. תודות לסיועם של הבריטים וכוחם הצבאי, הביס רדאמה הראשון בסופו של דבר את הסקאלאבות והצליח להרחיב את ממלכתו לרוב שטחה של מדגסקר תוך פחות מעשור. הוא גם התחתן עם מלכתו, רנאבלונה (Ranavalina), בתקופה זו.
כאשר רדאמה כבר שלט בשני שלישים מהאי, הבריטים נפגשו איתו שוב. הם הציעו שאם יסכים לקבל שליט בריטי בחצרו ויאפשר להם להמיר את עמו לנצרות, הם לא רק שיאמנו ויספקו לצבאו נשק חם מודרני, אלא גם יעבירו לחיילים זרם קבוע של תחמושת. בנוסף, הביטחו לו הבריטים מחווה שנתית ובית דפוס שיכול להדפיס חומרים ספרותיים, הן במלגזית והן באנגלית. מערכת היחסים המועילה הזו (לשני הצדדים), בין רדאמה לבין הבריטים, נמשכה עד מותו בשנת 1828.
השינויים במהלך עליית המלכה רנאבלונה לכס המלכות
המלכה רנאבלונה (1828-1861) עלתה לכס המלכות כאשר המלך רדאמה הראשון מת ופרסמה במהירות צווים שניתקו את הקשרים עם הבריטים כמעט מיידית. בנוסף, הורתה להפסיק את התפשטות הנצרות בשנות ה-30 של המאה ה-20 ואף גזרה לגרש את רוב האירופאים באי ולכלוא את אותם ילידים שיסרבו לוותר על אמונתם החדשה (הנצרות). על פי רישומים היסטוריים, גירוש האירופאים של רנאבלונה ורדיפת המקומיים שסירבו לוותר על כך, נועד לשמר את עצמאותה של מדגסקר מפני מעצמות זרות. הדבר הוביל לאירועי מרד רבים ומלחמות במדינת האי, כאשר אלה, הגיעו לסיומם רק כאשר מתה המלכה, בשנת 1861.
באופן מוזר, בעוד שהמלכה רצתה שהאירופאים יעזבו את האי בתקופת שלטונה, היא ובנה, רדאמה השני, שמרו על מערכת יחסים קרובה עם צרפתי בשם ז'אן לאבורד. מאורח יותר התברר שהוא זה שהיה אותו גורם מכריע בכל הנוגע לסיפוחה של מדגסקר לצרפת בשנת 1896.
מדגסקר תחת שלטון צרפתי
למלך רדאמה השני היה שלטון קצר מועד ודי רעוע. הוא היה בכס המלכות שנתיים בלבד, לפני שמלכתו, ראזוהרינה (Rasoherina), תפסה את מקומו. למרות שהיו מאמצים מאוחרים יותר של ראזוהרינה לעודד נוכחות אירופאית מוגברת במדגסקר ולחדש את קשרי המסחר, אף אחד מהם לא הצליח בשל האקלים הפוליטי הסוער במדינת האי דאז.
ועכשיו נכנס לתמונה ז'אן לאבורד.
כשהמלך ראדמה השני היה עדיין בשלטון, הוא העניק זיכיון יזמי לחברה צרפתית. החלטה זו נבעה מהשפעתו של לאבורד ויחסיו הקרובים עם המלך והמלכה רנבלונה המנוחה. החלטה זו סללה את הדרך לצרפת, ואפשרה לה להיות מעורבת יותר במסחר ובכלכלה של מדגסקר בשנים הבאות. לאור מיקומה האסטרטגי של מדגסקר, וזאת יחד כמובן עם משאבי הטבע העצומים והנהדרים שלה, החלה צרפת בסופו של דבר לספח אותה לעצמה. בשנות ה-80 של המאה ה-20, תבעה ממשלת צפרת את מדינת האי כמדינת חסות שלה והציבה ספינת מלחמה וגדוד של חיילים בחוף הצפוני של מדגסקר כדי לבצר את תביעתה. עד שנת 1890 ויתרה בריטניה על כל התביעות על מדינת האי והכירה בה כשטח צרפתי. מדגסקר סופחה באופן רשמי לצרפת בשנת 1896, כאשר העיר דייגו סוארס (הלא היא, כאמור, Antsiranana) שימשה כבסיס ותחנת תדלוק לפעילות הימית של צרפת.
לידתה של רפובליקת מדגסקר
מדגסקר עברה שינוי קיצוני כשהיתה תחת שלטון צרפת. מלבד הוספת טבק וקפה לרשימת הגידולים המעובדים במדינת האי, נבנו גם דרכי גישה ומסילות ברזל כדי לתמוך סחר החקלאי המתפתח שלה. עם זאת, אנשי מדגסקר עדיין קראו לעצמאות מהשלטון הזר ומרד החל בשנת 1947. לקח יותר מעשור עד שמדינת האי ואנשיה הגיעו למעמד אוטונומי, עצמאי.
ב-26 ביוני 1960, מדגסקר הפכה לבסוף לאומה עצמאית, עם פיליבר ציראנה (18 באוקטובר 1912 עד 16 באפריל 1978) כנשיאה הראשון. האומה החדשה נקראה בהתחלה הרפובליקה המלגזית בתקופת משטרו של הנשיא, אך לאחר מכן שונה שמה לרפובליקה של מדגסקר, כדי לגלם במלואו את חזון ההרמוניה והאיחוד.
יעד מתהווה לחופשה חלומית
בעוד שמדגסקר ידועה בעיקר בזכות המוצרים החקלאיים שלה, כולל סחר היצוא ההולך וגדל של זני קקאו משובחים, כמו ה – Criollo, המוערך על ידי אניני טעם ברחבי העולם בשל טעמו המעודן והארומה הנפלאה שלו, מדינת האי הזו מקדמת בברכה יותר ויותר מבקרים מדי שנה, ומציעה להם שלל של אטרקציות ונקודות תיירותיות יוצאות מן הכלל. החופים היפים של מדגסקר הם חלק מהעניין ואפשר לעסוק בהם במגוון עצום של פעילויות הקשורות למים, כמו צלילה, גלישת רוח, שנורקלינג ועוד. אם אתם בעניין טרקים, צמחים ובעלי חיים, הפארקים הלאומיים המרהיבים הם, ללא ספק, נקודות עצירה שהן בגדר חובה וגם נקודות הציון ההיסטוריות המעניינות, המספרים את סיפורה של המדינה.
אדריכלות והשימוש במרחב – מאפיינים מדינתיים
אוכלוסיית מדגסקר היא כפרית בעיקרה, עם מספר נמוך יותר של אנשים, שחיים בחוף המערבי ויותר במישור הגבוה. העיר הצפופה ביותר היא עיר הבירה, אנטננריבו (Antananarivo). מדגסקר מאופיינת על ידי מספר סגנונות שונים של אדריכלות. רובם המכריע של מבני הממשלה נמצאים בעיר הבירה ובמרכזים עירוניים אזוריים, והם נבנו במהלך התקופה הקולוניאלית, תוך השפעה צרפתית. עם זאת, ישנם שני סגנונות אדריכליים מסורתיים ברורים במדינה. סגנון הבתים שנבנו על הרמה הגבוהה שונה במדיה ניכרת מבתים שנמצאים במקומות אחרים בשל הסתמכות רבה על חומרי גלם מקומיים. הבתים על הרמה הגבוהה נוטים להיות מרובי קומות והם עשויים מלבני בוץ שמטויחות במעטפת בוץ, המתייבשת ולאחר מכן נצבעת. מרפסות עשויות לעיתים קרובות מעבודות עץ מסוגננות. באזור הכפרי יש בתים מוקפים בקירות בוץ עתיקים יחד עם קירות לבנים שנבנו לאחרונה. בתים באזורי החוף נבנים לרוב על פלטפורמה מוגבהת באזורים עם כמות גשמים רבה, ועל הקרקע באזורים היבשים יותר. בתים אלה נוטים להיות הרבה יותר קטנים, עם חדר אחד או שניים והם עשויים מחומרים דמויי במבוק. סוג החומרים שבו משתמשים מסמל מצב כלכלי בעבר או בהווה. ברוב המקרים, חומרים מעשה ידי אדם, כמו מתכת או מלט נחשבים למבוקשים יותר מחומרים טבעיים, שכן הם מחזיקים מעמד זמן רב יותר ומסמלים יוקרה רבה יותר.
הכיוון שאליו הבתים פונים הוא נקודה חשובה במיוחד. הכיוון הרצוי הוא צפון-דרום. בתים, מכלאות בקר, קברי משפחה והכפר מיושרים לכיוון הזה. בשנות החמישים היה נפוץ מאד לסדר את הבתים, בחלקם הפנימי, באופן אופקי ובהתאם למיקומים מסוימים. המיטב היתה ממוקמת בצפון מזרח, מקום קבלת הפנים לאורחים בפינה הצפון מערבית, והאח והבישול באמצע הצד המערבי של הבית. למרות שחלק מהמקומיים עוקבים אחר המנהגים המסורתיים והאמונות הקשורות להצבת חפצים, המנהג הזה הולך ונעלם. אלו, המתגוררים באזורי החוף ויכולים להרשות לעצמם, רוכשים מסגרת למיטה או ספה ושולחן עץ. חדר אחד משרת מספר פונקציות.
מזון וכלכלה
האורז הוא מרכיב בסיסי מאד של המטבח המקומי והוא מופיע כמעט בכל ארוחה. הוא מלווה בדרך כלל מנות חלבוניות (Kabaka), כמו דגים, בשר, עוף או שעועית. בחלקים מסוימים של האי נפוצה תוספת (Romazava), עשויה מירקות ועלים ירוקים. התוספות האלו נועדו, לרוב, להוסיף טעם לאורז. רוב המנות הראשונות מוכנות באחת מארבע דרכים: טיגון, צלייה, בישול במים או בישול במי קוקוס. ניתן להוסיף תבלין חריף, המכונה לאסריה והוא עשוי מפלפל צ'ילי, מנגו ירוק או לימונים כדי לשפר את הטעם. את האוכל מכינים בדרך כלל במטבח, המופרד פיזית מהבית הראשי מטעמי בטיחות (חשש משריפה). הארוחות מוגשות בבית, במרפסת או על מחצלות המונחות על הקרקע, מחוץ לבית. שאריות צהריים וערב מתחממות לארוחת הבוקר, בבוקר שלמחרת. ארוחת הבוקר מורכבת מאורז ותה, העשוי מעשבי תיבול מקומיים או עלים, וממותק בסוכר. מנות אחרות, שגם הן מוגשות כחלופה לעיתים לארוחת הבוקר, יכולות להיות דייסת תירס, עוגות מטוגנות מקמח אורז ועוד. מים הם המשקה המוגש בדרך כלל עם הארוחות. לפעמים מגישים מים, המבושלים בסיר בישול האורז – Rno Ampango.
ירקות כמו גזר, כרובית, כרוב, תפוחי אדמה, פלפלים וקישואים זמינים כל השנה. פירות כמו אננס, קוקוס, תפוזים, מנגו, בננות, תפוחים ועוד זמינים בהתאם לעונה. תודות לשיפור בתחבורה המקומית, זמינות המזונות האלו באזורים המבודדים עלתה.
נישואין וטיפול בילדים
בין אם אלה נישואין מסורתיים/דתיים או אזרחיים, כל איחוד בין אנשים כיום נוצר בהסכמה משותפת עם מוסד הנישואין, ללא קשר לסוג ואופי הנישואין עצמם. כאשר משפחה מדגסקרית אכן מארגנת איחוד שכזה, זה בדרך כלל במטרה להבטיח או לחזק קשרים משפחתיים וחברתיים. דפוסי הנישואין משתנים בהתאם למצב הסוציו-אקונומי ויש לכך השלכות פוליטיות, שכן אותו איחוד נועד לשמר או להגדיל את העושר, את הכוח ואת היוקרה. עם זאת, רוב הנישואין הם מסורתיים באופיים, כמו רוב הגירושים. הרבה שהאיחוד אולי התפרק, הילדים של אותו איחוד נותנים משמעות מתמשכת למחויבות המשפחתית. מנהגים ספציפיים עשויים להיות שונים בין קבוצה אתנית אחת לשנייה. הבטסילאו (Betsileo), למשל, יסדירו את הנישואים לאחר בדיקה מדוקדקת של לפחות שלושה דורות ממשפחתו של בן הזוג הפוטנציאלי. אם מרוצים מהממצאים, המשפחה תתייעץ עם אסטרולוג כדי לקבוע תאריך. אצל הבארא (Bara) נהוג להתחתן בתוך המשפחה (בני דודים). הנישואין נקבעים לאחר הקרבת פרה אחת.
בתקופה הקדם-קולוניאלית נתפסה הפוליגניה כסימן להצלחה. המוסד של גברים הנשואים ליותר מאשה אחת וחיים ביותר ממשק בית אחד משתנה על פני האי והוא מכונה בדרך כלל "משרד שני" או "אישה שנייה/שלישית/רביעית". ההערכה היא שבאזורים מסוימים כיום יותר מ-50 אחוז מהגברים הבוגרים מקיימים במקביל קשר של נישואים עם יותר משתי נשים בשלב כלשהו בחייהם.
גירושין הם תופעה שכיחה במדגסקר. עד גיל 40, רוב המלגזים מעורבים במספר איחודים זוגיים רצופים. הסיבות לפירוק נישואים יכולות להיות בגידה של כל אחד מבני הזוג, הזנחת חובות כבעל (הוא איננו מספק מזון הולם למשפחתו), הזמנת חובות כאישה (לא דואגת במידה מספקת למי שאחראי עליה או לא מוציאה את כספי הבית בתבונה) ועוד. כל רכוש שנרכש במהלך הנישואין שייך לשני הצדדים, ולכן מתחלק שווה בשווה כאשר אותם נישואים מתפרקים.
חלוקת העבודה בתוך משק הבית נקבעת לפי גיל ובמידה מסוימת לפי מין. הילדים מתחילים בביצוע משימות ביתיות פשוטות כמו איסוף עצי הסקה ותורמים מעצמם ומזמנם לעבודות הבית עד שהם מגיעים לגיל 5. גברים ונשים כאחד לומדים לעשות את כל משימות הבית, עם זאת, נשים נוטות לשלוט בתחום הביתי, מטפלות במשפחה, ארוחות, כביסה וקניות, בעוד שהגברים שולטים בתחום המקצועי, ולעיתים קרובות עוסקות בחקלאות או בדיג הרחק מהבית.
בכל הקשור לירושה – נוהלי ירושה מקובלים מעבירים אדמה ומשק בית לילדים זכרים ואת תכולת הבית, כגון ריהוט ותכשיטים לילדים. למרות שהחוק הנוכחי קובע שלילדים יש זכויות שוות על כל המשאבים המשפחתיים, העלות של פנייה לבית המשפט לעיתים גבוה מדי ולכן יורדת מהפרק. באשר לנוהלי החזקת הקרקע המקובלים, באופן מסורתי מועברות הקרקעות מהאב לבן. בנות וקרובי משפחה אחרים ירשו את הקרקע רק בהעדר בנים. למרות שהחוק הנוכחי קובע שלילדים יש זכויות ירושה שוות, עדיין מקובל להעביר את הקרקע לילדים זכרים.
שאלות ותשובות על ההיסטוריה והתרבות של מדגסקר
מידע על ההיסטוריה של מדגסקר ניתן להשיג במוזיאונים הייעודיים, וכן בעת המפגשים עם המקומיים. הדרך הטובה ביותר ללמוד על היעד עצמו היא בטיולים, ביקורים בשווקים המקומיים והימצאות בטקסים ואירועים, המאפיינים את המקום ונערכים בו כדרך קבע.